ונפש כי תקריב וגו׳. לשון נפש מלמדנו דמנחה בא לרצות על הנפש. והכי איתא ברבה. וע״ע בסמוך בשם הת״כ אכן לא נתבאר על איזה דבר הוא בא. ונראה מסוגי׳ דקראי שבא להשיג כפרה ורצוי על השחתת הנפש במדות. ומש״ה אמר דוד לשאול (שמואל א׳ כ״ו) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. פי׳ הסיתך בי ע״י מחלה של מדת העצבון וכעס ירח מנחה להסיר מחלה זו ממך. ובמלאכי ב׳ כתיב וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ וגו׳ מאין פנות אל המנחה. שעשו מחמת תאוה לנשים יפות מנשותיהם. רעה עם הנשים שלא כדין והביאו מנחה לכפרה. ואמר הנביא שדמעת העשוקה מכסה את המזבח מבלי יניח לפנות אל המנחה שיעלה לרצון. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ט״ז במאמר משה רבינו אל תפן אל מנחתם. ובאשר השחתת המדות בא ע״י אחת מארבע מרות. כמו מרה שחורה אם מתגברת מולידה עצבון. ולבנה מולידה ציהוב ושמחה יתירה. וירוקה מולידה תאוה. ואדומה מולידה כעס. מש״ה יש ד׳ מנחות. ובימי המקדש ידעו לכוין איזו מנחה מועיל לפי אופן השחתה שבנפש. וע״ע בסמוך ולהלן ו׳ י״ג:
וקמץ משם. לפי לשון המקרא היה במשמע שבעלים קומצין אצל הכהנים. ומצוה כהנה אינו אלא הקטרה אבל באמת אינו כן משום דלהלן ו׳ ז׳ כתיב והרים ממנו בקמצו וגו׳ והקטיר המזבחה. מבואר דהקומץ הוא המקטיר אלא לשון וקמץ יש לפרש בשליחותו ועפ״י דברו. ולבאר יותר הנה בת״כ דרשו לשון משם ממקום שרגלי הזר עומדים היינו בעזרה והבעלים מקדשים שמה בכלי שרת. ועד שהבעלים מקדשין ישנו בשאלה משא״כ משקידש בכלי מש״ה הזהיר הכתוב וקמץ משם משקידש בכלי יכולין הכהנים לקמוץ בלי דעת בעלים. ודומה כאלו שלחו וקמץ בעצמו דשוב לא ישאול על הקדשו. משא״כ אם לא הקדישו בעלים בכלי אין לכהן לעשו׳ קדושת כלי שמא ישאל על הקדשו ומש״ה כתיב וקמץ על בעלי׳ דשם הוי כאלו הוא מקמץ:
את אזכרתה. עיקר לשון אזכרה חל על הלבונה שמתחלה לא נוצרה אלא לריח וריח ניחוח מזכיר לטוב. משא״כ אימורים של קרבן לא נוצרו לריח. אכן בת״כ תניא אזכרתה. נזכרים בה. נזכרים בקמיצתה. נזכרים בלבונתה. מקור הדרש של שלש אזכרות הוא מדכתיב ג׳ פעמים אזכרתה במנחת נדבה של יחיד. כאן ולהלן ט׳ ולהלן ו׳ ח׳ נכלל תורת המנחה. לבד מנחת בכורים שהיא חובה של צבור. מזה דרשו כי שלש הזכרות יש במנחה. גם מה שנאכלת לכהנים בעלים נזכרים לכפרה. גם הקטרת הקומץ גם הלבונה. ויש להתבונן מה זה בא במנחה ג׳ אזכרות. ולפי דברנו דמנחה בא בשביל השחתת המדות ע״י אחד מחולי המרות. והחולי עצמה בא מחמת עבירה שמביא לידי ירקון או מרה שחורה וכדומה ואחר שבא לידי חולי זו הרי משחית עוד יותר כיד החולאת המתגברת על דעת האדם ומעבירה אותו מן הדרך. וכענין דתנן עונש עבירה עבירה פי׳ העונש הוא שמביאו לידי חולי שגוררו לידי עבירה. ואח״כ צריך ג׳ כפרות. ראשית לכפר על החטא הראשון שהביאו לידי זה. שנית להשיגהו רפואה למחלתו. כמאמר דוד לשאול אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. פי׳ חולי מרה שחורה שבא על שאול והיא הסיתו לרדוף אחר דוד ולחשוב עליו מחשבת מרד. ירח מנחה ויסיר ממך החולי. ג׳ לכפר על מה שהוסיף לעות אחר שהגיע לידי חולי כי אע״ג שהחולי גרם לו מכ״מ אם היה מתגבר לעמוד נגד רוחו הקשה היה מתגבר ואין החולי אלא כמו נסיון שבא דבר עבירה לידו. שאם אינו עומד בנסיון נחשב לעבירה:
לאהרן ולבניו. לא ביאר הכתוב מה יעשו בה אם לאכילה או להנאה. עד פ׳ וזאת תורת המנחה שפי׳ הכתוב ואכלו אהרן ובניו. והא שסתם הכתוב כאן הוא משום שמשמעות לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. וכן לכל כה״ג כידוע במס׳ סוכה. ואי כתיב ואכלו אהרן ובניו ה״א דאהרן יאכל בעצמו מחצה ולא יכול להאכיל לבניו וכדומה. מש״ה כתיב סתם לאהרן דמשמעו מחצה הוא שלו לעשות מה שרוצה. והדר מפרש במקרא השני דמכ״מ רק לאכילה הוא שלו היינו להאכיל למי שרוצה לבניו הזכרים. והנה בכל הקרבנות לא נזכר בזה הסדרה ענין אכילת כהנים מותרות קדשים עד פרשה צו פי׳ הכתוב תורת החטאת והאשם ושארי קרבנות זולת במנחה פי׳ המקרא ג״כ כאן דהמותר לאהרן ובניו. והיינו כמש״כ לעיל בשם הת״כ דג׳ אזכרות יש במנחה. ואכילת הכהנים היא אזכרה בפ״ע כמו הקטרת הקומץ מש״ה הוא שייך לעיקר הקרבן. משא״כ שאר אכילת כהנים אינו אלא טפל להקטרת האימורים ומכפר על אותו דבר דהקטרת אימורים מכפר:
חלות מצת. בסולת לא כתיב מצה ולהזהיר שלא יהא סולת חמוצה ע״י לתיתה וכדומה. והוא מן הטעם שביארנו בספר שמות כ״ט ב׳. דבל״ז מוזהרים שלא יהיה מוכשר לקבל טומאה:
אשר יעשה מאלה. לפי הפשט של פ׳ זו היה נראה דמצות הגשה אינו אלא בג׳ מנחות אלה מאפה ומחבת ומרחשת ולא בסלת ולהיפך מצות קומץ אינו אלא במנחת סלת ולא כאן דכתיבוהרים ממנו וגו׳ ולא נזכר בקומצו. אבל באמת כל המנחות טעונין קמיצה והגשה. והכי מפורש בפ׳ וזאת תורת המנחה הקרב וגו׳ והרים ממנו בקומצו. וא״כ יש להתבונן על מה שפי׳ הכתוב דין קומץ בסולת והגשה בג׳ מנחות אלו ונראה דעיקר דין הגשה בא בשביל ג׳ מנחות אלו לפי דבר המיוחד להם כמש״כ לעיל. וכן עיקר דין קמיצה בא בשביל מנחת סולת לפי דבר המיוחד לה. ומכ״מ ממילא הדין ישנו בכולם בשוה. וכיב״ז נתבאר לעיל א׳ י״א לענין שחיטת צפון:
והקריבה אל הכהן. כל שאפשר להטריח את הבעלים לקרב יותר להגשת המזבח ראוי לעשות כן בעצמו כמש״כ לעיל בעולה:
כי כל שאר וכל דבש. קרא הכתוב כל דבר הממתיק ומטעים את המאכל דבש ע״ש שהוא ראש הממתיקים. ובאשר ששאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם להוסיף על הבריאה מהבורא ית׳ ע״י תחבולות בני אדם מש״ה הזהיר הכתוב בבהמ״ק ללמדנו דכל המתקרב יותר לה׳ ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש. וע׳ מש״כ בס׳ שמות י״ג ג׳ דמש״ה הזהיר הכתוב על החמץ בפסח משום שאז זמן השרשת אמונה בלב ישראל. אכן במקום הקרבה לפני ה׳ אזהרה תמידית היא. ודבש שבא להמתיק וזה אינו ראוי למאכל הבא להקטרה לגבוה אע״ג שהוא בריאה פשוטה ממנו ית׳. וע׳ בסמוך:
במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך. מלח בא ג״כ להמתיק המאכל וא״כ לא היה ראוי להתקרב לפני ה׳. וביאר הכתוב דמכ״מ במלח תמלח כי בא בזה להורות ברית אלהיך על השגחה פרטית לפי מעשה ב״א. דהמלח בפ״ע רע לאכילה ומקולקל מאד וגם שורף כמה דברים ומאבדם ומכ״מ הוא המקיים וממתיק את האוכל. וה״ה ככל הליכות הטבע שברא הקב״ה שיהא יסוד האור הוא החשך ויסוד כל טוב הוא הרע. ומאופל ומחושך מאיר עיני האדם. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית א׳ ד׳. וקבע הקב״ה עולמו בזה האופן כדי שיגיע ההשגחה העליונה לפי המעשים בטוב. שהרי אם היה הטוב בהחלט בלי רע וכן הרע בהחלט לא היה אפשר להיות ההשגחה לפי המעשים אלא לצדיק גמור או לרשע גמור ולא למי שראוי להרעה והטבה. משא״כ עתה מגיע השתלשלות הענינים משעה רעה לתכלית הטוב מצומצם לפי המעשים בהשגחתו יתברך כמה יאריכון ימי הרעה ואיך תהי הרבה או מעט עד שבא לידי תכלית הטוב הבא באחרית הימים של חשך. מש״ה ברא הקב״ה הליכות הטבע בזה האופן. ומלח בטבעו אות הוא על זה הברית שברא עולמו באופן שישגיח על יצוריו בכלל ועל ישראל בפרט. וא״כ מלח הוא ברית אלהיך. מש״ה אע״ג שבא להמתיק המאכל מכ״מ לא תשבית מעל מנחתך כדי להתבונן על הברית של ההשגחה. ולהיפך הוא דבש תחלתו מתוק וערב וסופו רע ואחריתה תוגה ע״כ לא תבא בית ה׳ להקטרה:
ואם תקריב. הדרש ידוע. אמנם לפי הפשט לשון ואם כמשמעו. ולפי שמדבר בכל פרשיות הללו באהל מועד שבמדבר. ובמדבר אע״ג שלא היה החיוב להביא העומר כדתנן במנחות פ׳ התכלת מכ״מ אם היה בא לישראל עומר מא״י היו רשאין להקריב גם במדבר מש״ה כתיב ואם. וע׳ מש״כ להלן כ״ג ח׳:
גרש כרמל. מחטים נעשה הסלת בהסרת קליפה כידוע ונכתש הסולת בשעת לישה בידים. אבל שעורים א״א לעשות כן. אלא נעשה למחצה ולשליש כגריסין וזהו לשון גרש. ומזה למדנו דבעומר הכ״מ. דאי בשתי הלחם דמיקרי ג״כ בכורים הרי בא סולת ומחטים:
